בפברואר 1993, לינדה הלכה לעבוד כמו שעשתה כל יום אחר. היא עבדה במשרד רפואי, וב -10 בפברואר בשעה 16:45 נתן ריצ’רד לינדה שיחה בעבודה. הוא אמר שהוא צריך ללכת לחדר המיון מכיוון שהוא לא מרגיש טוב.
לינדה הציעה לבוא לפגוש את ריצ’רד בבית החולים אם היא תרצה שהוא יעשה זאת, אבל הוא אמר שהוא “לא יכול לחכות.”לינדה לא היה מושג שהכל עומד להשתנות. היא עשתה את יומה והרימה את הבן הצעיר דאגלס ממעון יום לאחר העבודה. היא חזרה הביתה בשעה 5:25 P.M. והיה בהלם כשגילתה שמתיו נותר לבדו בבית.
חיים שמאליים מאחור
לינדה התקשרה לכל בתי החולים המקומיים, אך לאף אחד לא היה שום תיעוד של ריצ’רד שהיה שם. ריצ’רד לא השאיר שום סימן שהוא עוזב, מברשת השיניים שלו נותרה בשירותים, בגדיו בארון, הדרכון שלו לא נותר נגע. לינדה סיפרה, “היה קר. זה היה בפברואר. הוא לא לקח מעיל.”
ברגע אחד, חייהם המצליחים יחד נפרמו. ריצ’רד התגרש קודם וטען שהוא מאוהב כשפגש את לינדה. הוא הצליח בעסקים ולקח את משפחתו לחופשות מפוארות. הוא לא יכול היה פשוט לעזוב חיים כה מוצלחים כמו שלו, יכול היה?